<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוחנן</h1>
<h2>דף ט:</h2>
וההיא דיבמות [צ"ב ע"א] איכא למימר, כיון דתני בבי מדרשא הורו בית דין ששקעה החמה ולבסוף זרחה דודאי טעותא הוא. אשה נמי שהורו בית דין שמת בעלה דהיינו שקעה החמה בשבת ואמרו לילה הוא ומותר בעשיית מלאכה ובא בעלה דהיינו זרחה חמה ועדיין [איכא] איסור שבת. דאידי ואידי טעותא היא וחייב בקרבן. והכי מסקנא דטעותא היא. מיהו רב נחמן פליג ואמר הוראה היא גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים. ורבה דחה לטעמא דרב נחמן.
ומצינו אמוראים שהיו סומכין על קבלתם, שמשיבין עליהן מן המשנה, אומרים משנתינו איני יודע מי שנאה. כמו רבי יהודה ב"ר שמעון ביש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"ב] שאמר דבר תורה אשה יורשת את בנה (דבר תורה) ואמר דאיתיביה רבי יוחנן אשה את בנה מנחילין ולא נוחלין א"ל משנתינו איני יודע מי שנאה. וכן ההיא דבבא בתרא [שם קמ"א ע"ב] פרק מי שמת, אמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה, איתיביה רב נחמן האומר אם תלד אשתי זכר וכו' עד אמר משנתינו איני יודע מי שנאה. והכי נמי ביבמות [כ"ז ע"ב] בשמעתא קמייתא דארבעה, דאיתיביה רבי יוסי ב"ר חנינא לרבי יוחנן ממתניתין ואמר ליה משנתינו איני יודע מי שנאה.
וגרסינן נמי בפרק החולץ [שם מ"ב ע"ב] וההיא מחלוקת ואחר כך סתם, והא תנן במסכת כלים פי"ג [מ"א] המתחיל הסייף והסכין והפגיון. מסרק של פשתן שנתלשו שיניו נשתייר בו שתים וכו', עד ושל צמר שנתלשו שיניו אחת מבינתים טהור וכו'. ומסיק וקיימא לן דלית הילכתא כההיא סתמא ואמאי. וא"ל בר מינה דההיא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו זו אינה משנה. ושקיל וטרי מאי טעמא, ואמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב (איכא) [איקא] משום דקשיא רישא לסיפא. ואדחי ההיא, ומסקנא משום דמסיימי בה [דיוקני] זו דברי רבי שמעון.
מיהו אי הוה הכי מסקנא דקשיא רישא לסיפא לא סמכינן על ההיא סתמא ואמרינן משבשתא היא. כי ההיא דגיטין פרק מי שאחזו [ע"ג ע"א] דת"ר זה גיטך מהיום אם אמות מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש וכו' דאותבינא רישא לסיפא. וא"ל רב אחא מדיפתא לרבינא משום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא מינה [א"ל אין] ומשבשתא היא, זיל בתר סברא. ועיין בסדר אושעיא ובסדר רבי זכאי שכתבתי שם משניות וברייתא דגרס בהו בגמרא "תברא מי ששנה זו לא שנה זו". ורישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. וכן ההיא דפרק ר' ישמעאל [ע"ז נ' ע"ב] דאמר רב יוסף בר אבא איקלע רבא בר ירמיה לאתרין ואייתי מתניתא בידיה מתליעים ומזהמים בשביעית וכו', עד ולית נגר בר נגרא דיפרקיניה. והכי מסקנא כדאסיק רב סמא בריה דרב אחי דקשה סיכה דמועד אזיהום דמועד.
וכמה וכמה דמוקמינן רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. ואע"ג דרבי יוחנן לא מוקי רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כמו שהבאתי למעלה.
וכמה דאמרינן בהו תברא מי ששנה זו לא שנה זו כמו שכתבתי. ונראה לי בכל מקום שתרצו האמוראים תברא מי ששנה זו לא שנה זו, דוקא היכא דאשכחן פלוגתא בדוכתא אחריתי. כההיא בפ"א דיבמות [י"ג ע"א] אההיא כיצד אם מתו צרותיהם מותרות היתה בת וכו'. דדייקינן טעמא דגירש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא. ורמינן אההיא דאפילו כנס ולבסוף גירש וקשיין אהדדי ההיא דשלשה אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות. ומוקי לה רבי ירמיה בתברא דחד סבר נישואין הראשונים מפילין ואידך סבר מיתה מפלת. ובפרק ב"ש ביבמות [ק"ח ע"ב] אמר אביי אההיא דהמגרש את אשתו והחזירה מותרת ליבם ורבי אליעזר אוסר דתנא קמא סבר מיתה מפלת, ורבי אלעזר מספקא ליה דילמא נישואין הראשונים מפילין. הכי אוקמה אביי התם. ובפרק ארבעה אחין [יבמות ל' ע"ב] נמי דייקינן להא דרבי ירמיה ורבה.
והכי נמי אמרינן בהשוכר את האומנין [ב"מ פ"ב ע"ב] המעביר חבית ממקום למקום דמוקי רבי אלעזר בתברא דנתקל פושע הוא. ודוק ותשכח. וכההיא נמי דפ"א דשחיטת חולין [ט"ז ע"א] תלוש ולבסוף חיברו דאמר רבא תנאי היא ומייתי מכופה קערה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל וכו' ורמינן רישא אסיפא מדיוקא. ומוקי רבא כתנאי משום דרבי אלעזר אוקי בתברא. ובעלמא פליגי בתלוש ולבסוף חיברו, כגון גבי שחיטה דלרבי לכתחילה לא ישחוט.
וכמה כיוצא באלו דקשיא רישא לסיפא ולא משבשינן לה משום דאיכא לאוקמי או בתרי טעמי או בתנאי משום דפשיטא ליה דפליגי בה. והא דקתני לכל הני בסתם אע"ג דקשיא רישא לסיפא, איכא למימר רבי דסתמה הכי איסתפקא ליה אי הלכה הכי או הכי וקבעינהו לתרוייהו. אי נמי כי שמעה לרישא אליבא דשום תנא וסתמה משום דסבירא ליה לא איכא פלוגתא, כי הדר שמע דפליגי תני לסיפא לגלויי דפליגי ולאו סתמא היא למיסמך עלה, כי היכי דסתם ואחר כך [מחלוקת]. מעיקרא סבר ליכא דפליג עלה כי הדר שמע דפליגי שנאה במחלוקת. אי נמי כי שמע דמתני לה סתמא הדר קתני לה בפלוגתא כי היכי דלא ליסמכו עלה. וכי היכי נמי דסתם לן גבי [אלו] טריפות [חולין ל"ב ע"א] כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה. וכההיא [שם קט"ז ע"ב] כשירה [שינקה] מן הטריפה קיבתה אסורה דמוקמינן נמי כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. דמעיקרא סתמה הכי וכיון ששמע דפליגי סתמה נמי וליכא למיסמך על סתמא.
ומשום הכי לא שייך למימר היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי, אלא דוקא היכא דפליגי תנאי ותנא לפלוגתייהו במשנה והדר סתם כותיה דחד (הכי) [הכא] ובדוכתא אחרינא כאידך. כההיא דתחילת מסכת ביצה [ב' ע"א] דסתם כרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה, דהיינו ב"ה וב"ש. וכההיא דשבועות [ד' ע"א] דסתם כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלשעבר ולהבא כדאיתא בתחילת שבועות, דמשנינן מעיקרא סבר לה כרבי עקיבא וסתמה והדר כרבי ישמעאל וסתמה, ומשנה לא זזה ממקומה. על סמך זה נוכל לפרש כמה תירוצים כמו שכתבתי.
והא דאמרינן עגלה ערופה ופרת חטאת אינה משנה כדאיתא בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ב ע"א] אם כן למה נשנה. י"ל אגב דנקט שוחט לע"ז ושוחט שור הנסקל, וכמה דוכתי תני עגלה ערופה ופרת חטאת בהדייהו כגון גבי קידושין [נ"ו ע"ב], שיבשו אף לענין אותו ואת בנו ורבי לא שנאה.
מיהו ההיא דמסיק דאמרינן [שבת קמ"ז ע"ב] ההיא כבן חכינאי מתני לה וכו', וכרבי יוסי ב"ר יהודה מתני לה, כי יש סתמות שאין לסמוך עליהן. כההיא [מגילה ז' ע"ב] דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד דההיא בית שמאי היא [ביצה ל"ז ע"א] ולאו סתמא היא, אלא משום דתני כמה אין [בין] נקט להא נמי. ואע"ג דבפרק משילין [שם ל"ו ע"ב] סתם לה נמי לאו משום סתמא גמרא דהא קשיא רישא דמשילין כדפרכינן ורמינן בפרק משילין [שם] ובפרק כל הכלים [שבת קכ"ד ע"ב]. אלא איידי דתני שבות איסור יום טוב וכל שכן בשבת, אסיק למילתיה אין בין יום טוב לשבת כבית שמאי ולאו משום דהכי הילכתא. כמו שכתבתי עוד משאר משניות בסדר אושעיא, שהבאתי דסתם לן תנא כרבי מאיר בסומא באחת מעיניו לענין דין [נדה נ' ע"א] וכרבי נחוניא בן הקנה שעשה יום הכיפורים כשבת לענין תשלומין [מגילה ז' ע"ב]. וכולן ליתנהו סתמי. אלא משום דתני כל דדומיא, נקט נמי אפילו מילתא דיחידאה היא בסתמא.
וכן ההיא דמגילה [כ' ע"ב] כל הכשר בלילה, דסתם התם בזה הכלל אכילת פסחים דכשר כל הלילה, ודלא כרבי אלעזר בן עזריה, כדמסקינן התם. וגם בשלהי פסחים [ק"כ ע"ב] הפסח אחר חצות. ובפ"א דברכות [ט' ע"א] נמי, אכילת פסחים לא קתני בהדי הנך דמצותן עד שיעלה עמוד השחר משום דמצות אכילתו עד חצות. ורמינן עלה ברייתא, ושנינן מתניתין כרבי אלעזר בן עזריה וברייתא כרבי עקיבא. אם כן קשיא ההיא דקורא את המגילה למפרע דזה דלא כרבי אלעזר בן עזריה. אלא כמו שכתבתי דלאו סתמא היא אלא איידי דנקט מילי טובא כייל נמי דיחידאה בהדייהו.
והא דגרסינן במצות חליצה [יבמות ק"א ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ומשמע אבל מיאונין בשנים, ומשום דסתם לן תנא בחליצה הכי ולאפוקי מדרבי יהודה דאמר בחמשה אתא לאשמועינן. א"ל רבא אי הכי מיאונין נמי ליבעי שלשה, דהא סתם לן תנא הכי החליצה והמיאונין בשלשה בפ"א דסנהדרין [ב' ע"א]. וכי תימא הכי נמי והתניא מיאון בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין אלו ואלו מודים שצריך שלשה. רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר יוסי מכשיר בשנים. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. וגרסינן נמי ביבמות פרק בית שמאי [ק"ז ע"ב] אההיא בית שמאי אומרים בבית דין, תנן החליצה והמיאונין בשלשה מאן תנא אמר רבא בית שמאי היא. אביי אמר אפילו תימא בית הלל עד כאן לא פליגי בית הלל אלא דלא בעינן מומחין אבל שלשה בעינן דתניא מיאון וכו', עד אלו ואלו מודים שצריך שלשה, עד אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. ואמאי קא פסקת כאותו הזוג והא סתם מתניתין בשלשה ומחלוקת בברייתא, ואמר ליה הכא חד סתמא הכא תרי סתמי וכו', עד הכא תרי סתמי והכא תלתא. מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי תרי מה לי תלתא. ואמר רב נחמן בר יצחק משום דסתמא במקום מחלוקת.
וכה"ג נמי בקדושין פרק האיש מקדש [נ"ד ע"ב], אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר וכרבי יהודה בהקדש, הואיל וסתם לן כותיה, דמייתי ראייה היכא סתם לן כמר וכמר. ופרכינן וכרבי יהודה מי לא תנן והתנן במסכת מעשר שני פרק המוליך פירות מעשר שני [פ"ד מ"ו], משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע שמעשר שני שלו. והיינו [כ]רבי יהודה, דאי רבי מאיר הא ממון גבוה הוא. ומשני הכא חד סתמא והכא תרי סתמי. ופרכינן מכדי הא סתמא והא סתמא מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי. ומסיק הואיל ותנן בבחירתא כותיה.
ויש לתמוה למה סתם רבי בשני מקומות כחד ובשלישי כאידך, אי נמי בחד מקום אליבא דחד ובשני מקומות כאידך, והדר סתמיה במקום עיקר, למימר דהאי סתמא עיקר, ואינך לאו עיקר. וי"ל גבי חליצה בכל מקום דאיצטריך למיתני דין חליצה בכמה קא סתם לן בשלשה, והיינו חד סתמא ומשום (דקיימא לן) דפליגי רבי יהודה ורבי שמעון וקיימא לן [עירובין מ"ו ע"ב] כרבי יהודה. ורבי יהודה קאמר בחמשה. איצטריך למיתני סתמא במקום מחלוקת, למימר דהדר ביה רבי יהודה לגבי רבי שמעון. וכן ההיא דמעשר קיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ואע"ג דסתם לן הכי, דהא בית הלל כרבי מאיר סבירא ליה, הוה אמינא כיון דסתם מתניתין רבי מאיר היא אימא לא סמכינן עלה, דהא סתם לן נמי כרבי יהודה, קמ"ל דסתמא [זו] עיקר הואיל ונשנית בבחירתא כותיה. והא דסתם לן במעשר [שני] כרבי יהודה, היינו טעמא משום דסיפא איירי [במחלוקת] רבי יהודה ורבי יוסי כדמסיק [מע"ש פ"ד ה"ז], הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש.
והא דתנן בפרק החולץ [יבמות נ' ע"א] אשתו שמתה מותר באחותה גירשה ומתה מותר באחותה נישאת לאחר ומתה מותר באחותה וכו'. ובגמרא אמר רב יוסף כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה. פירוש אין להקשות השתא באשתו שמתה מותר באחותה, יבמה דליכא אלא זיקה בעלמא מיבעיא, דודאי לא איצטריך אלא דרך התנא לשנות הכל. וכיון דעיקר כל המשנה ביבמה ובמחזיר גרושתו תני [נמי] אשתו. ואיידי דתני אשתו תני נמי יבמתו. אבל הירושלמי [יבמות פ"ד הט"ז] דייק יבמתו שמתה מותר באחותה, הא (ביבמה) [באמה] אסורה לא כך אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה. וגרסינן להא דרב אחא אהא [דתנן] החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה וכו'. והא מסיק בגמרא דירושלמי [יבמות פ"ד ה"ח] מפני שחלץ לה הא אם לא חלץ לה ומתה מותר באמה. א"ר אבינא הדא דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה, זיקה היתה, כיון שמתה בטלה זיקתה. ומסיק הירושלמי [שם פ"ד הט"ז] בגין דתנינן חלץ לה ומתה מותר באחותה הא באמה אסור לפום כן תני אחותה, נמצא משנה צריכה היא, דאע"ג דלא צריכה, משום דיוקא צריכה.
תו גרסינן בירושלמי בהחולץ [שם פ"ד הי"א] אההיא [דתנן] כולן צריכות להמתין שלשה חדשים. תני רבי חייא הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינן צריכות. ובדמים רבי יהודה מטמא מעת לעת ורבי יוסי אומר דיה שעתה. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בדמים ודברי רבי יוסי בולד. א"ר חנינא בריה דרבי אבהו אבא הוה ליה עובדא שלח ושאל לרבי חייא ולרבי יוסי ולרבי אמי, והורו ליה כרבי יוסי בולד דלא כן מה אנן אמרין רבי יהודה ורבי יוסי אין הלכה כרבי יוסי, אלא בגין דאמר רבי נראין ולא כן אמר רבי בא בשם רבי זעירא כל מקום ששנה רבי נראין עדיין המחלוקת במקומה חוץ מעיגול דבילה דדין מודה לדין ודין מודה לדין. א"ר יוסי קשיותיה קומי רבי חנינא בריה דרבי אבהו אפילו דבר בריא שנבלעו [לו] ואמר וכי סתם גויות ולא כבעולות הן. שמעיה בר אבא אמר אתי עובדא קומי רבי יוחנן והורי כרבי יוסי. והוה רבי אלעזר מצטער אמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה. אשכח דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר, אמר יאית סבא ידע מיפרקיה גרמיה רבי מנא בעא קמי רבי יודן תמן א"ר חזקיה רבי אבא בשם רבי אלעזר כל מקום ששנה מחלוקת וחזר ושנה סתם הלכה כסתם והכא הוא אמר הכין. א"ל ולא רבי הוא, דילמא חורן. פירוש שמא אחרים שנו בלשון רבים, ולא רבי הוא שאמר דרבי מאיר היא. מן דאשכח רבי מתני מחלוקת וחזר ושנה סתם הלכה כסתם. אתר דלא אשכח רבי מתני מחלוקת אלא אחרים שנו מחלוקת ורבי שנה סתם לא כל שכן תהא הלכה כסתם.
אתא רבי חזקיה בר יעקב בר אחא ורבי שמעון בר אבא בשם רבי לעזר, ואפילו שנו אחרים מחלוקת ורבי שנה סתם הלכה כסתם. ולמה הוא מורי הוא ליה כיחידאה. רבי שמואל בר אוניא בשם רבי אחא הדה דאיתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא (בדה) [בדא] הלכה כסתם. רבי יוסי בר בון בשם רבי אחא דהא איתמר ביחיד אצל יחיד אבל יחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם. אמר רבי יוחנן כל סתם משניות דרבנן עד שיפרש לו ר'. רשב"ל אומר כל סתם משניות דרבי מאיר עד שיפרש לו ר'. רבי זעירא קומי דרבי יוסי לא דרשב"ל פליג אלא זהו סבר רוב [סתם] משניות רבי מאיר. רבי זעירא בעאי קומי רבי מנא הי הוא רבה רבה דמתניתא רבה דאולפנא, מילתא דרבי אלעזר רבה דמתניתא. כד שמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר אמר יאות סבא ידע פרקיה גרמיה נאמר אולפן קביל מן רבי ינאי רבה. ולפי שהארכתי בדברים אלו, לכיזכני צורי ברוך הוא לסדר רב יצחק בר יוסף נפרש עוד באיזה מקום ומאיזה טעם נחלקו אליבא דרבי יוחנן בהלכה כסתם.
